Who decides the time zone
הדעות חלוקות על יעילות החלפת השעון, אך ברור כי שעון הקיץ הסיר כל ספק מכך שהזמן הוא מוסכמה חברתית. פוליטיקאים ראו בו דרך להפחית את השימוש באנרגיה בחודשי הקיץ, ולא התעלמו מכך שבוחריהם נהנו מהשקיעות המאוחרות יותר
החודש חזרנו לטקס שהפך למסורת שנתית: כיוון השעונים שעה קדימה ובעקבותיו ויכוח אודות התועלת שבכך. ברוב ארה”ב קיימו ב־13 במרץ את הטקס העונתי הזה ועברו משעון החורף הסטנדרטי לשעון הקיץ. המעבר מעורר התלהמות על ילדים שפספסו את ההודעה על שינוי השעון, יחד עם תשישות ודיסאוריינטציה בבוקר שאחרי.
יומיים לאחר שהאמריקנים כיוונו מחדש את השעונים שלהם, לאחר דיון מינימלי ובהצבעת חטף, העביר הסנאט את “החוק להגנת אור השמש” שישים קץ לנוהג זה. אם ההצעה אכן תתקבל כחוק, במעבר שעון הקיץ של שנת 2023 יהפוך לזמן קבוע למשך כל השנה. הרשתות החברתיות געשו. רוב המגיבים נשמעו נלהבים להיפטר מכוונון השעונים הקבוע ומימי החורף הקצרים, אך חלקם זעמו על הזריחות המאוחרות הצפויות בבוקרי החורף, ודרשו את ההפך: שעון חורף כל השנה.
מומחים לרפואת שינה צידדו בשעון החורף, בטענה ששעון הקיץ לא מסתדר עם השעון הביולוגי הטבעי של הגוף. אך מה שהרופאים האלה מפספסים הוא שהדיון בשעון הקיץ מעולם לא היה על מה בריא יותר או מדויק יותר מדעית. המאבק יוכרע לפי הנוחות החברתית והפוליטית.
טקס החלפת השעונים נעוץ בשינוי מוקדם יותר בתפיסת הזמן שלנו, שרירותי באותה מידה אך מקובל יותר: אימוץ אזורי זמן בחלוקה לקוי אורך. במשך רוב תולדות האנושות הזמן נקבע לפי מיקום השמש בשמיים, ולכן הוא היה מקומי בהכרח: אנשים בקווי אורך שונים בכדור הארץ המסתובב ראו את השמש בגבהים שונים יחסית למיקומה בשעת הצהריים, וכתוצאה מכך כל עיר ועיר ניהלה שעון משלה. בחצות היום בוושינגטון הבירה השעון בניו־יורק הורה 12:12, ובצ’רלסטון – 11:48.
כאשר מסילות ברזל וקווי טלגרף התפשטו ברחבי העולם במאה ה־19, ואפשרו נסיעה מהירה ותקשורת מיידית כמעט בין מקומות שונים, החלו הבעיות. הרכבות התקשו לתאם את לוחות הזמנים, ומטאורולוגים מוקדמים התקשו לשלב תחזיות ממקומות שונים במערכת הטלאים הזו. מדענים ותעשיינים דרשו מערכת זמן תקנית כדי לחסל את כאב הראש.
המערכת המודרנית של אזורי הזמן בארה”ב נוצרה באופן הכי אמריקני שאפשר להעלות על הדעת: תאגידים רבי עוצמה יישמו אותה באומץ ובאופן חד־צדדי כדי לעקוף את הממשלה. מזכיר אמנת הזמן הכללית של פקידי הרכבת, ויליאם אלן, עמד בראש המאמץ הזה. הוא שכנע את חבריו אנשי הרכבות לאמץ אזורי זמן המבוססים על גבולות בין חברות הרכבת, וציין ביובש שאין להשאיר את המשימה הזו ל”חוכמתם האינסופית של בתי המחוקקים של המדינות”.
חברות הרכבת יישמו את תוכניתו של אלן ב־1883 והשתמשו בהשפעתן הניכרת כדי לעודד ממשלות מקומיות להצטרף ל”זמן הרכבת”. רוב ארה”ב הצטרפה לשיטה הזו, פשוט כי היה נוח יותר להחזיק שעון אחד שמסונכרן עם הרכבות. המערכת של אלן נותרה במקומה, בשינויים קלים, עד 1918, כאשר הקונגרס העביר את “החוק לשימור אור היום ולסיפוק זמן תקני לארה”ב”. החקיקה הזו שילבה במאמץ את שעון הקיץ.
שבהעברת הזמן הרשמי שעה קדימה במהלך חודשי הקיץ, יהיה פחות צורך לשרוף דלק לייצור חשמל בשעות הערב. עם תום המלחמה, נוהג החלפת השעונים נצפה לסירוגין במשך שנים רבות בארה”ב. ואז, בשנת 1966, העביר הקונגרס את חוק הזמן האחיד, המחייב יישום שעון קיץ על בסיס כלל־מדינתי כמעט, בניגוד למערכת המקומית המבלבלת שהייתה נהוגה עד אז.
שעון הקיץ הסיר כל ספק מכך שהזמן הוא מוסכמה חברתית. לאזורי הזמן היה בסיס מסוים במיקומה של השמש, אך שעון הקיץ היה עניין של מוסכמה בלבד. הוא שירת מטרות פוליטיות וחברתיות. פוליטיקאים ראו בו דרך להפחית את השימוש באנרגיה בחודשי הקיץ, ולא התעלמו מכך שבוחריהם נהנו מהשקיעות המאוחרות יותר. למעשה, שאלת ההנאה הייתה חשובה יותר מהחיסכון הכלכלי. תעיד על כך העובדה שב־1974, במהלך עשור של עליית מחירי האנרגיה, יתרונות החיסכון בחשמל הניעו את הקונגרס לחוקק את שעון הקיץ לכל ימות השנה – אבל התלונות מציבור הילדים והעובדים שהולכים לבתי ספר ולמשרדים בחושך מוחלט בחורף גרמו לביטול המהלך.
בימינו אנו מתייחסים למערכת אזורי הזמן ושינויי השעה כמובן מאליו. המצב הזה בהחלט נוח לחברה הניידת, המקושרת והבינלאומית שלנו. עם זאת, אל לנו לשכוח איזה שינוי דרמטי המצב הזה מייצג. התקשורת הבינלאומית והטיסות המהירות אילצו אותנו לנטוש את רעיון הזמן המוחלט והאוניברסלי לטובת תמונה גמישה יותר ומוסכמת של זמן המוגדר בדרכים שפועלות להקל על חיינו.
הרעיון הזה גם יקבע את תוצאות מלחמות הזמן מכאן והלאה. מה לדעתם של רוב האמריקנים יהפוך את חייהם לקלים ביותר? האם אנשים נהנים מערבי קיץ בהירים יותר משהם שונאים בקרים חורפיים אפלים? אם לא תהיה הסכמה, נמשיך להחליף את השעה פעמיים בשנה, גם אם כולם שונאים את הטקס.
צ’אד אורזל הוא פרופסור במחלקה לפיזיקה ואסטרונומיה ביוניון קולג’, ומחברם של חמישה ספרי מדע ללא מדענים
